היי לכולם,
אני נעם, נשואה למירון שהיה מנהל המכינה בסופה. הקשר שלי ושל בודי היה בעיקר סביב חבורת כתיבה שהעברתי בשנת המכינה.
אני מרגישה מוזר לכתוב על בודי, מי ומה היה, כי כנראה שמרבית האנשים פה מכירים את בודי יותר ממני. אז בודי, אכתוב אליך ולא עליך.
בודי.
כשעברנו לגור בסופה, מירון שאל אותי "אז מה את רוצה להעביר במכינה? איזה שיעור?"
והמחשבה היתה כלכך נכונה כי החור הזה שעברנו אליו, היה ממש חור. ואם לא הייתי מוצאת את הדרך שלי להתחבר למכינה ולחניכים ולא רק להיות "אשתו של" היה לי קשה ועצוב יותר.
אז בחרתי בכתיבה. הדבר הזה שאני אוהבת, מאמינה בו, מחוברת אליו.. לשבת ולכתוב את הלב.
ובגלל ילדים כמוך ידעתי שבחרתי נכון.
פעם בשבוע הייתי פוגשת אתכם, היינו יושבים יחד, קבוצה קטנה ומגובשת, כותבים, משתפים, פותחים את הלב והנפש. מייצרים לנו אינטימיות מתוקה.
הייתי מסתובבת ביניכם במהלך השבוע ובשבתות עם שוויץ קטן בלב שאני מכירה אתכם יותר מכולם. שאני מכירה אתכם אחר מכולם. שנתתם לי חור הצצה ללב המתוק הזה הצעיר הסוער הבן 18. וואי איזה גיל..
וואו איך כתבת בודי.
קודם כל איך אהבת.
אהבת והערכת אותי ואת החבורה. הייתי חשובה לך בשנה הזאת. מותר להשוויץ ככה?
לא היה בינינו הרבה קשר מעבר לחבורת כתיבה אבל אהבת את הזמן הזה, נתת לי להרגיש כמה שזה חשוב וקדוש לך. והיית יושב שם עם עיניים חכמות ומבט רציני. וכשביקשתי לשמור על השקט כדי לתת לכולם לכתוב היית הכי שקט והכי כותב..
ואיך כתבת בודי..
המילים יצאו ממך כמו מים כמו ערק איילות.
בשצף קצף כזה שכנראה היה פסיק ממה שהלך לך בראש ובלב, ואי אפשר היה שלא לחייך ולהתרגש ולהיסחף כשהקראת לנו בסוף את עצמך.
היית מדהים בודי, כמה אהבת לכתוב.
ואני קוראת עליך מאז וחושבת עליך ובוכה את זה שאתה לא פה. ורק לומדת כמה אהבת הרבה דברים אחרים.
לחיות ולשיר ולרקוד ולצחוק ולנהוג ולטייל.. אז איך אהבת ככה גם לכתוב?
מאיפה חכמת הלב להשאיר ככה משהו ממך? לתת לנו לטעום את הבפנים שלך?
מצרפת שיר שכתבת בשיעור הראשון של חבורת הכתיבה. ההנחייה היתה לבחור חפץ ודרכו להציג לנו את עצמך.
בודי, איך זה בשבילך, שכולם מספרים עליך מי אתה ומה אתה בשבילם? יש אישור? אתה מתחבר?
כי כשביקשתי ממך לספר מי אתה, סיפרת שאתה ערק איילות :)
בודי,
אוהבת ומתגעגעת אליך.
