יום הזיכרון הגיע ואני עדיין מחפשת את המילים.
בת-7 דודה של אהד
אוי בודי בודי
כמה אנחות בורחות לי החוצה בתקופה האחרונה...
ואני יודעת שזו לא הייתה דרכך,
שהיית מעדיף שאהיה יותר בשמחה, במעשה.
אבל הלב, הלב מתכווץ לי ואז אנחה בורחת לי החוצה.
ושואלים אותי, מה את נאנחת?
ואני עונה עייפות, עומס, שטויות.
כי אני לא יכולה להגיד שלא יוצא לי משהו אחר, רק אנחות, כי יושב לי על הלב ילד/ גבר מתוק בן 20, עם שריריו המושלמים, עם מסת מוח שבטח שקלה עוד יותר מהשרירים והחיוך שלו כל כך גדול שהוא חוסם לי את המעבר.
ויוצאת לי רק אנחה. ועוד אחת.
ואפילו כשאני עומדת לשירת התקווה בטקס זיכרון, במקום המילים יוצאות לי רק אנחות קטנות כאלה של הברות. בועות קטנות של אוויר.
ואני מדמיינת את העיניים הטובות שלך אומרות לי, בתשי, בשין שורקת, בחיאת, למה זה טוב? תזרמי... בואי נעשה פה שמח...
ואני לא יכולה בודי. אני לא יכולה. אתה יושב לי על הלב, בצומת פנימית שחוסמת לי את השמחה. יושב וצוחק בידיים פרושות לצדדים, כמו שישבת על סבא על כיסא אליהו בברית של אור, ונתקעת לי כל הזרימה.
אבל אני מבטיחה לעצמי ולך, בודי,
שאני אאנח ביום הזה אנחה גדולה וקולנית, ולמחרת אני אעשה כל מאמץ לפתוח את נתיב האוויר שלי, כך שיצאו ממנו קולות אחרים.
שמחים, מרפאים, מחברים, ממריצים
כמו שאתה אהבת.
ואם אני מוציאה ערק איילות, תדע שזה רמז שאני צריכה ממך קצת עזרה. שתדחוף אותי קצת בעליה.