אז אני אמשיך בדרך שנעם המהממת כתבה, ואדבר אליך, בודי.
מתיישבת לכתוב לך, נזכרת, מחייכת, צוחקת ובוכה, אני לא מהמעגל הקרוב אליך ובכל זאת לא מוותרת על הזדמנות כזאת, להוציא את מה שהלב כואב כבר הרבה זמן ולכתוב לך.
מנסה לחשוב על הפעם הראשונה שנפגשנו, אם אני לא טועה זה היה בהכנת צוות של עין פרת. אתה היית אח בוגר מאוד בוגר ואני הייתי מדריכה חדשה.
אתה בסופה
אני בכפר
על הנייר, כמעט ולא היה אמור להיות בינינו קשר, שנינו בצדדים שונים של המפה, תכניות שונות צוותים שונים.
ובכל זאת, אתה כמו שאתה נכנסת לי ללב. ברגע אחד, בשניה.
בהכנת צוות הזאת אתה היית כוכב, זה בעצם המפגש הראשון שלי אחרי הרבה שנים עם חברה בני 18 ולא האמנתי. כמה בגרות, כמה רצינות, לב ענק, חיוך עוד יותר ענק. כל כך דאגת לנו שכולנו מסודרים בסופה, בבית השני שלך. דיברנו על הערבה שכל כך אהבת, על זה שהייתי שם במכינה ואיך התפספסנו ולא הייתם המשפחה המאמצת שלי, דיברנו על למה בחרת להמשיך עוד קצת בעין פרת, על החשיבות שאתה רואה במשימה הזאת, על האתגר שבלהיות גם איש צוות וגם חבר של החניכים והחניכות, על המתח הזה. ואיכשהו ידעתי גם בלי לראות או להכיר אותך יותר מדי שאתה פשוט תצליח ותהיה בדיוק מה שאתה רוצה להיות, ככה, בלי להתאמץ.
מאז במהלך השנה הזאת בכל מפגש כללי של עין פרת חיפשתי את החיוך שלך, רצנו והתחבקנו כאילו שאנחנו מכירים שנים, נושמים בהקלה כזאת, בלי מבוכה, שיתפת בעייפות ובתהליך שהחניכים עוברים, שיתפת בהתרגשויות מהגיוס, בגעגועים לחברה מהמחזור שלך שכבר התגייסו, כמה אהבת אותם בודי.
תמיד כנה, תמיד לא מתלונן. ותמיד שאלת מה שלומי ואיך אני ואיך החניכים. ואני הרגשתי שאני מדברת עם קולגה, עם מישהו בגילי שבעולם מקביל היינו יכולים להיות החברים הכי טובים. אני חושבת שהרגע הכי חזק שבו פשוט השתאיתי מהבן אדם שאתה היה כשאני וגיא באנו לבקר אותך אחרי ההכשה של הנחש בבית חולים בחדרה. שמענו על זה וכל הדרך דמיינו איך אתה ומה קורה ואם אתה בהלם ומבין בכלל איזה נס היה לך שם. ונכנסו לחדר ואתה עם החיוך הזה שלך מסביר לנו בצניעות על מה היה ואיך תפקדתם ואיזה מזל היה לכם ומיד פונה לשאול אותנו מה עם החניכים ומה שלומנו ואיך אנחנו. וכמובן לא נותן שהפוקוס יהיה עליך לשניה. כל הדרך חזור גיא ואני דיברנו על כמה שאנחנו מקנאים בצוות של סופה, על כמה אתה משהו מיוחד ואיזה אושר שאתה איתנו.
בקיץ דיברת איתי כשניהלתי את ׳דרך פרת׳ וביקשת ממני לדאוג לכליל אחותך, שתעבור את המיונים, כמובן שצירפת סלפי שלך. עשרים שניות של שיחה איתה בחדר אוכל בגלגל הספיקו לי לראות עד כמה אתם דומים. עד כמה הטוב לב והחיוך שזורים באישיות שלכם ועד כמה היא ממש לא צריכה עזרה בלהתקבל לאן שלא תרצה.
בשביעי לאוקטובר פתחתי חמל בתל אביב, בין כל הידיעות המזעזעות שהיו החזקתי מעמד, עשרות מתנדבים וכאוס מוחלט ואני באיפוק. שומעת על עוד אחד ועוד אחת ולא מזילה דמעה.
עד שאני שומעת עליך בודי.
ואז הכל נעצר. ואיכשהוא, למרות שלא היינו מדברים המון, ולא נפגשים המון, זה שבר אותי, ריסק והדמעות התחילו לזלוג.
איך אתה, דווקא אתה.
מאז אני במחשבות קבועות כאלה שחוזרות על עצמן, איך ככה נכנסת לי ללב, איך ככה התרשמתי ממך, איך ככה אני מרגישה שאני כל כך מכירה אותך אבל בעצם כמעט ולא, על כמה שאני בטוחה שהיינו נפגשים באיזה גלגול וחוזרים לקשר. אולי זה השילוב של הצחוק עד שכואבת הבטן והביישנות ביחד. אולי זאת האמת שלך והפשטות, בלי משחקים, בלי פוזות.
חושבת על כמה הרבה השארת אחריך, כמה לבבות ואנשים שהתחברו אליך ככה, בפשטות, בלי יותר מדי מסביב.
זהו לבינתיים, אסיים בלהגיד לך תודה, גדולה. על חיבוק טוב, ועיניים טובות.
על כל כך הרבה במעט מדי זמן.❤️
