היי בוקר אור לכולם, אני ג׳ייד (שיווני) כהן, גרה בצוקים, ערבה
גדלתי עם בודי, והיה חלק מאד גדול מהחיים שלי בזמן התיכון. עזר לי להתגבר ולקום על הרגליים, גם כשהיה הכי קשה.
בודי, הילד עם אהבה ללא סוף.
את בודי הכרתי באמת באמת רק כשהייתי בחטיבה במועצת הנוער
לא היה בכלל מועצת נוער, בנינו אותה מ0,
כשהגעתי לפגישה הראשונה, הייתי מפוחדת מתגובות, כל חיי גדלתי כבואו נגיד, לא מלכת הכיתה. הייתי קצת שקופה.
אבל בודי קיבל אותי לא יפה. הוא קיבל אותי מדהים. עם ידיים פתוחות
לחיבוק ענק. שעות על גבי שעות ישבנו כולנו והקמנו את מועצת הנוער ועם הזמן הפכנו לקבוצה קטנה, הרוב ויתרו על זה … אבל בודי תמיד הגיע לכל פעילות או ישיבת צוות, עם שיא האנרגיות, נתן לכולם חיבוק ורק אז מתיישב. לא עשינו הצבעה על מי יהיה היו״ר אבל כולם פשוט ידעו שזה בודי.
כשישבנו שעות וצחקנו ועשינו פעילויות לנוער ואשכרה הקמנו קולונע!
אני זוכרת אותך נותן לכולם פופקורן כדי שלאף אחד לא יחסר.
שאף ילד לא יתאכזב או יתפספס.
כל ילדי הערבה על בודי, והוא עם חיוך
שלא יורד לשנייה.
בגיל צעיר התפרצה לי מחלה שנקראת הפרעת אישיות גבולית, מה שאף אחד לא ידע, גם לא אני, עד גיל 17. מה שהקשה על הזמנים מאד. ובודי ידע בדיוק מתי אני צריכה חיבוק או חיזוק. ראית לי בעיניים את הפחד והבלבול של מה שונה בי? מה לא מספיק טוב?
אתה זה שלא פחד לתת לי חיבוק כשהייתי לבד מלאה בדמעות, זה שדאג כל יום לשאול מה שלומי, הוא שהגן עלי כמו אח גדול כל פעם שמשהו קורה. אף אחד לא היה שקוף בעיניי בודי.
תמיד ראה את הטוב,
תמיד רצית לשנות, ושינת. שינית אותי, ועוד כל כך הרבה אנשים. אני בטוחה שיש עוד כל כך הרבה שזכו לקרן שמש של בודי.
תמיד ידע מהי דרך ארץ והיה הולך רק איתה. ואת זה לעולם לא אשכח
האור שלך זורח בבוקר על כולנו, מלווה אותנו בכל דבר, בטוב, ברע וכל מה שלא נראה.
אני גאה בך. במותך הצלת חיים ודאגת לכולם, כמו תמיד.
אתה איתי בלב🤞🏽
