שלום לכולם, אני גיל ואני בת דודה שנייה של אהדי. בשביל הרבה מכם הוא בודי אבל בשבילי תמיד היה אהדי.
גדלנו שנינו במושב עידן, אך לא יחדיו, אני עזבתי את הבית לצבא כשאהדי היה בן 4, ואז כמו בסרטים שמריצים קדימה, מהזיכרון על ילד ביישן ושובב עם עיניים גדולות ולחיים שמנמנות הוא הפך ביום אחד לנער צנוע, שנון ומרשים.
בכל שיחה שהייתה לנו, תמיד שאל והתעניין במצבי, לא מתוך נימוס של שיחת חולין, באמת התעניין ורצה לשמוע. ההתעניינות הרבה שלו גרמה לי להרגיש גאווה והערכה עצמית. התחושה הזאת ליוותה אותי בכל מפגש איתו, וחשתי חיבור רב לאישיות החיובית שלו.
למרות שהרגשתי שהחיבור ייחודי, לאחר שיחות עם אנשים אחרים הבנתי שככה היה אהדי, הוא מצא עניין בכל אחד. לא כמו כולם, שבאופן טבעי נמשכים לאלו שדומים להם, או עם תחומי עניין משותפים. אהדי יכל למצוא שיח עם נהג משאית באמצע כביש או לשבת לשוחח עם הורים של חברים שלו, דודות מבוגרות, בחורה מתל אביב או בחור מנתניה. לא משנה גיל, מגדר או מגזר, אהדי כבר היה מצליח למצוא שיח משותף ועניין בכל אחד. זה אחד הדברים שלי נראה שהיו הכי מיוחדים בו.
רוב האנשים שאני מכירה נרתעים מהשונה, אני תוהה אם אהד היה נמשך לכך מתוך הרפתקנות או גילו תרבויות. או שפשוט לא ראה את השונות באנשים.
" { אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג): "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא". הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומים לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם }." פרופ' מישאל חשין
המפגש האחרון שלי עם אהדי היה 3 שבועות לפני שנהרג. בהלוויה של סבתא קמר.
אהדי לקח אותי טרמפ לבית הקברות, בדרך היה פקק גדול והוא היה לחוץ להגיע ראשון כי ברכב היה כיסא שנועד לדודה/סבתא יונה. אז הוא התחיל לעקוף את התור באלגנטיות עד שלפתע קפץ לכביש גור חתולים מפוחד ונעמד באמצע הכביש.
אהדי עצר את הרכב, קפצתי מהאוטו להרים את הגור אך הוא ברח ונכנס מתחת לשלדה של הרכב.
דקות ארוכות ניסינו לחלץ את הגור העקשן, התור הארוך כבר הצטמצם ונעלם.
הופתעתי שאהדי לא לחץ שנתקדם (היה לו מאוד חשוב שהכיסא יגיע לסבתא שלו), תהיתי אם הוא שיתף איתי פעולה כי הוא רצה לרצות אותי. הוא עצר את אחד הבני דודים והעביר להם את הכיסא ודאג שהמשימה תושלם. אחרי שהבנו שהמצב אבוד המשכנו ליסוע בזהירות לבית הקברות.
אחרי ההלוויה למזלנו מצאנו פקח שהעביר לנו כפפות עבות לתפיסת חתולים. אהדי לא חשב פעמיים, הזדחל מתחת לאוטו וחילץ את הגור. הוא העביר אותו לידיי ומשם דרכנו נפרדו לעד.
רגע אחרון ביחד, רגע של שיתוף פעולה, רגע של חמלה, חילוץ והצלה. אני מודה על הזיכרון. אך בו זמנית חשה תחושת החמצה גדולה. למרות הקשר המשפחתי, קרבת בתי הילדות והקשר האישי, לא זכינו להעביר מספיק זמן יחד..
תודה לכם על היוזמה של שיתוף הזכרונות והסיפורים האישיים עם אהדי. אלו עוזרים להשלים את תמונת דמותו המופלאה, המעוררת השראה, והייחודית.
תודה לך אהדי. אוהב אותך תמיד.
