אני אלירז. ניהלתי את מחלקת הנוער בערבה בשנים בהן אוהד היה בתיכון. זכיתי להכיר את אוהד ישר איך שהגעתי. כשהוא ביחד עם עוד כמה חברים יזם והקים קבוצת מנהיגות נוער בערבה.
לא פשוט להקלט בערבה, לא ברמה האישית ולא מקצועית, בעיקר כשאתה לא מכיר את המסורות והניואנסים הקטנים.
ואז, ואז בודי הגיע. עם החיוך המיוחד, הנונשלנטיות והגישה של "הכל יהיה בסדר, סמוך עליי".
אני חושב שמה שמיוחד באוהד זה העובדה שהוא מצליח לתת לכל מי שלצידו להרגיש הוא בעצמו מיוחד.
לילדים, לחברים בני גילו ולמבוגרים.
אז יש לי המון סיפורים קטנים וגדולים על אוהד, על הופעה מיוחדת של פולטראנק שארגן, וההתרגשות לקראת נאום מול כל נוער המועצה, התנדבות ייחודית בקורונה, שיחות ארוכות בנסיעות ערב על החיים, ועל הטעם הייחודי והמוזר של אוהד במוזיקה ועוד ועוד. אבל הסיפור שלי הוא על אדם מבוגר שהגיע למקום חדש, מבולבל וחושש ונער שופע כריזמה שהצליח לתת לו הרגשה שהגיע למקום הנכון.
לא להאמין שעברה שנה בלי אוהד. אני מתגעגע