שלום לכולם 🌞
קוראים לי נעם אברהם והייתי יחד עם בודי במכינה בסופה.
אפתח בלהוקיר תודה על הערב הלא פחות ממדהים שהיה אתמול.
תודה לכל העוסקים במלאכה שקיבצו את כל אוהבי בודי מאיפה שרק צריך בשביל לחוות חוויה מרגשת ולהנכיח את החיות של אהד.
מצאתי את עצמי שרה, צוחקת, נהנית מהאווירה אבל כל הזמן מחפשת בעיניים שלי משהו שהיה חסר.
מישהו שהיה חסר.
אני לא הייתי מספיק נועזת אתמול לעלות ולשתף זיכרון אבל שמחה שיש לי את הפלטפורמה לשתף אתכם עכשיו באחד מהרגעים המיוחדים והזכורים לי מבודי.
במהלך שנת המכינה לא מעט מבני המכינה יצאו לגיבושים ולמיונים.
בודי כידוע יצא לגיבוש מטכ״ל.
אנחנו באותו שבוע מתנהלים לנו כרגיל בסופה- יושבים, לומדים אבל במקביל כל הזמן חושבים על בודי החיה שישן בשטח, חופר בורות וזוחל בחולות.
בציפיה רבה חיכינו לבחור שיחזור מהגיבוש ושיביא איתו את הבשורה…
נשארנו שבת במכינה ולקראת צאת השבת בודי הגיע כשהשמועה כבר התחילה לרוץ בין כולנו-
שלדג.
התקבצנו כולנו למעגל עין טובה שגרתי של שבת כשעינינו נשואות לבודי ואוזנינו מחכות לשמוע איך הוא עבר את הגיבוש ואיזה חוויות הוא הולך לספר.
מגיע תורו והוא מתחיל לדבר ולספר על הזחילות, הבורות, השפשופים בידיים, הריצות, הטיפוסים ומה לא.
ואז הוא אומר
״אבל שתדעו חברה, שהיה משהו שלא הפסקתי לשיר לעצמי, משהו שעזר לי לחשוב עליכם ולעבור את הגיבוש הזה. בכל אקט שהיה שרתי לעצמי בראש את שתולים.
אני חופר ״צדיק כתמר״ אני רץ ״כארז בלבנון ישגה״ אני זוחל ״שתולים בבית ה׳״ אני מוקפץ ״בחצרות אלוה-ינו״. ככה שעה שעה. שר לעצמי בראש ומתחזק מהמחשבה ומהשירה״
אף אחד לא מופתע כי זה קלאסי בודי- שהיה רגיל לשיר את שתולים במקלחת של 610 ולזמזם לכה דודי גם בימות החול.
כולם כמובן מתרגשים ובלי להסס קמים על הרגליים עומדים במעגל
ושרים את שתולים יחד עם בודי.
צדיק כתמר יפרח
כארז בלבנון ישגה
שתולים בבית ה׳
בחצרות אלוה-ינו יפריחו
עוד ינובון בשיבה
דשנים ורעננים יהיו
להגיד כי ישר ה׳
צורי ולא עולתה בו
החילוני הכי דתי, ילד הערבה.
הוא היה חסר אתמול.
אבל נוכח בכל.
בהזדמנות זו אאחל חג פורים שמח.
על אף המציאות ההזויה הזאת- שמחה בכוחה לשבר חומות
וזה אין לי ספק, מה שבודי היה רוצה שנעשה.
תודה ושבת שלום