שמי רועי גלילי אני חבר מושב עידן כבר למעלה מ 20 שנה ואת בודי אני מכיר מגיל צעיר מאוד. נדמה לי שהגענו למושב שנה אחרי שנולד, לא היו לי ילדים באותה שכבת גיל (טל גדול בשנתיים ואת נגה שקטנה ממנו בחמש שנים הוא הדריך בתנועה - והיא כמו כולם וכולן מתה עליו) אבל כמבוגר עקבתי אחריו מרחוק בהתפעלות גוברת ויש לי המון זכרונות יפים וטובים ממנו ומאז השביעי באוקטובר, גם עצובים וכואבים.
כמו כולנו אני חושב, אני עסוק מפרוץ המלחמה בשכול ובזכרונות ובגעגועים ונדמה לי שלנו בעידן ההלם הכי חזק, הכי ממשי וטראומטי של היום הנורא הזה היתה הידיעה הזו שבודי נהרג, משהו שמיצה את חווית השכול וזיעזע את כולנו. הוא פשוט היה ילד ערבה במובן הכי אסלי ומזוקק, סוג של סמל לרוח הנעורים היחפים ולנורמליות של הערבה ושל החיים במושב.
כשהתקשרה אלי יעל בוקס בבוקר יום ראשון וביקשה שאכתוב דברים לזכרו בשם המושב המילה שעלתה לי כל הזמן במחשבה היא "בלתי נתפס" כך הרגשנו כולנו (וכך גם כתבתי בהספד) ועד היום זה קצת בלתי נתפס בעיני . במובן הזה הזכרונות שורפים וכואבים כל כך ותחושת אי הצדק. והשכול של מיכל ומשה והבנות היה ועדיין השכול הכי קולקטיבי.
לזיכרון יש חיים משלו: על ההאמר שלי, בניוד יהל"ם, היחידה שבה אני עושה מילואים, שמתי "מדבקת בודי" וכל הזמן אנשים באים לספר לי בהתרגשות, בהערכה, שהכירו אותו או שמעו עליו ולשמוע עוד קצת ומראשית המלחמה יש לי הרבה סגירות מעגלים קטנות עם חברים שלו מהמכינה, מהיחידה, הורים של חברים, מכרים. נדמה לי שכולם הכירו אותו או שמעו עליו. הרבה סיפורים וזיכרונות כואבים וזה שובר לב אבל אני גם נורא גאה על זה שהייתי שם וזכיתי לראות אותו גדל ומתבגר מילד לנער ולגבר, קצת מרחוק אבל קרוב קרוב ללב, ילד ערבה. גיבור ישראל וגאווה גדולה.
"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית / אתם אינכם ולא תוכלו לשוב" כך כתבה דורית צמרת מקיבוץ גבע (שמנה אחד עשר הרוגים) אחרי מלחמת יום הכיפורים ונדמה לי שכולנו קצת מרגישים כך מאז השביעי באוקטובר. מאז שבודי איננו.
אחד הזכרונות האייקוניים מבודי, יותר מהחיוכים המשגעים שלו והשטוטניקיות והתחפושות המבריקות (במיוחד זו האייקונית של אפי מ"איפה אפי") היא התמונה של החזרה הביתה למושב בכביש שעולה מהשדות, כשאיפשהו לקראת סוף העלייה פתאום מופיעה הדמות האצילית, הדקיקה שלו רץ, בשנים שבהן היה בחוג הטריאתלון ולפני הצבא, אתלטי, קצת מתנדנד, מתאמץ, מהיר וחדור מטרה.
זה בודי, זה המושב, זו הדרך הביתה.
עד היום כשאני חוזר הביתה מהשדות אחרי הצהריים ורוח חמה שורקת והשמש שוקעת על רכס חצרה ועל הערבה. אני ממשיך לחפש אותו. ותמיד אמשיך לחפש.