שלום לכולם,
אני שיפרה, הדודה הכי גדולה של אהד, משני הצדדים, של משה אחי ומיכל גיסתי.
כך שבעצם, אהד צעיר בכמה שנים משלושת ילדיי. למרות הפרשי הגילאיים, עדיין צרובות אצלי עמוק בזכרון
חוויות משפחתיות מאהד,
ותודה לאל היו לנו הרבה כאלה!
ובנוסף אני גם הדודה שגרה הכי קרוב לעיר הגדולה תל אביב,
זכיתי שאהד ישן אצלנו לא מעט,
כמו באותו
הערב שלפני הגיבוש לסיירות שהתקיים בסמוך אלינו בפלמחים.
רק מה שאהד לא דמיין שבאותו הערב ישנו אצלנו עוד שתי חברות של הדס בתי,
מד"סנקיות ממטכ"ל, שביום למחרת הן העבירו את .... מבדקי הכושר לסיירות בפלמחים.
זוכרת את החיוך של אהד שאומר לעצמו "אך ניצחתי את המערכת"...
אך לא היה ספק בליבי שאהד יעבור את הגיבוש ולא בגלל ההיכרות המוקדמת עם החברות של הדס.
אלא רק בזכות מי שהוא היה- מענטש! ( גבר, גבר)
עם נשמה יתרה.
בימים אלו, אופפים אותנו ענני חושך וכאב,
ואנחנו
שגדלנו במשפחה שכולה לאורו של שחר אחינו האהוב,
הכרנו מקרוב את התחושה שהחיים נשטפים בין רגע על ידי סופה שטורפת את הקלפים.
אך למרות השכול הכבד והאובדן, הורינו בחרו בחיים-
לגדל שבט שלם של ילדים, נכדים ונינים.
ורק כשבגרתי והפכתי לאם בעצמי, הבנתי את גודלה של המתנה שהוריי העניקו לי ולאחיי,
הבחירה בדרך חיים
שאפשרו מקום לכוחות הטוב ולריפוי, גם שהיה קשה,
קשה מאוד.
והמאמץ היה גדול מנשוא,
הם לא ויתרו ואנחנו איתם.
והאמונה שגם בתוך השבר הכי הגדול אפשר לבחור:
במשמעות, בנתינה ועשיית הטוב
במציאת הדברים המנחמים
כמו פריחה, קולות ילדים, אדוות הים וציוץ ציפורים.
וכעת נער אהוב ויקר,
ברור לי שכולנו מגייסים את כל הכוחות כשאתה זה שעומד מול עינינו,
"יפה הבלורית והתואר".
לכן נבחר יחדיו להגביר את האור ולהעצים את הטוב בעולמנו.
אהד שאימץ לאורח חיים את האמרה
"אם יש לאדם שתי פרוטות
יקנה לחם באחת ופרח בשניה- כדי שיהיה איך לחיות ועבור מה לחיות".
והפרח של אהד היו הספרים הרבים שקרא והעמיק בהם.
אני נזכרת באחד הערבים בהם זכינו שאהד ישן אצלנו,
מצאתי אותו מתעמק ב"מורה נבוכים של הרמב"ם״.
שאלתי אותו
מה לך "ולמורה נבוכים" ?
ואהד ענה בחיוך ועיניים בורקות
"זה ספר המלמד את האמיתות הגדולות של החיים ובכוחות שלנו עצמנו",
נשארתי פעורת פה.
אחרי ששמעתי סיפורים נוספים עליך,
הבנתי שזה היה פסיק קטן ממי שהיית, חכם מעמיק, סקרן ורגיש.
בנוסף לפרח הרוחני היה גם את הפרח הגשמי שמידי שישי אהד הקפיד להביא זר פרחים לאמו מיכל.
ורגע אחרי פורים....
רציתי לשתף בחווית הפורים המשפחתית שלנו.
בכל פורים נפגשנו במושב משען, אצל סבא וסבתא למפגש תחפושות עליז ושמח.
כולנו הגענו מחופשים ודווקא, את התחפושות שלך אהד אני זוכרת במיוחד
דבר שמיד מעלה חיוך על פני-
הזכרונות על הילד והנער המיוחד והבולט שהיית.
נכנס תמיד לדמות במלוא מובן המילה, לא מתבייש ולא נבוך
ותמיד הכי בולט.
באחד מימי פורים בחרת להתחפש ל"חנון" שזה כמובן ההיפוך הגמור
ממי שהיית.
תחפושת נוספת הזכורה לי היטב ואהבתי במיוחד היא
" איפה אפי"
שהרגיש לי לרגע שאתה הדמות שיצאה מאחד הספרים.
ובלי לחפש אותך בלטת בין כל הנכדים, עם החיוך הרחב והעיניים המאירות
ואתה עדין איתנו
ותמיד תהיה
מתגעגעים ואוהבים.
