אהלן כולם. לאלה שלא מכירים אותי אני עופרי ממושב עידן. קטנה מרון בשנה וגדולה מבודי בשנה.
מי שלא יודע המושב שלנו קטן ובודי ואני בשכבות גיל די קטנות ככה שאיחדו אותנו בתנועה. ההורים שלנו הגיעו באותו הגרעין למושב, אח שלי נולד בשנתון שלו וכמו שאמרתי - מושב קטן אז הבית של משפחת כהן לא היה זר (אפילו יש תיקיית תמונות שלי במחשב שלהם). מגיל קטן כולם מכירים את שחר כהן ז״ל ואת המסורת הקבועה של משפחת כהן בערב יום הזיכרון ויום העצמאות.
ביקשו ממני לכתוב קצת על בודי והאמת שזאת משימה לא פשוטה.. אני עכשיו בטיול הגדול עם הבן זוג שלי שגם הוא חבר מאוד טוב של רון ושל בודי והצורך להפעיל רגע את הראש והרגש קצת הפחידה אותי..
בכיתה יא המחנך שלנו הביא לנו טקסט על השאלה האם החללים שנהרגו באמת היו גיבורים או שמהללים אותם אחרי מותם.האמת היא שבתיכון, לא הייתה לי עמדה לגבי זה מהסיבה הפשוטה ביותר - לא הכרתי. הכל היה כל כך רחוק ממני. כל הרגש שהיה לי על יום הזיכרון היה בעיקר מסיפורים של אנשים עם חברים/משפחה. ועכשיו, כשאיבדתי כמה חברים, והלב כאב וכואב. וכל מחשבה עליהם זה אגרוף לבטן אני יכולה להגיד בלב שלם - שבודי היה הטוב שבטובים. בחור לחתונה ולהכיר להורים. הנשמה הכי טובה שיש. כזה שתמיד יעלה לך חיוך על הפנים. אז אומנם בשנים האחרונות פחות היינו בקשר אבל זה לא מנע משיחות על הדשא של הבריכה, וכשהוא בא לאסוף את רון מכל מקום כי ללכת בחושך במושב זה מפחיד (מבינה אותך רון הכל בסדר) תמיד נגררנו לשיחות. וככה הוא היה, עם כל אחד ועכשיו אחרי כמה ימי שישי אני מגלה שבכל מקום שהגיע אליו.
אין לי ספק שכל אחד מאיתנו ימשיך את דרכו של בודי. את הערכים שדאג להפיץ. את הטוב, את הצחוק, את העזרה לכולם ואת האהבה הגדולה שהייתה לו לחיים.
אין רגע בטיול הזה שאנחנו לא חושבים בו על בודי, על משפחת כהן, על החטופים ועל המצב בארץ. למען האמת עכשיו כשאנחנו הכי רחוקים, אנחנו מבינים את הצורך במדינה והרצון לחזור להקים בה בית ומשפחה חזק מאי פעם.
אז משה,מיכל,ניצן,דודי,אור,רון וכליל שתדעו שכולנו אוהבים אותכם וכואבים את האובדן העצום הזה יותר ממה שאפשר להגיד במילים. בודי הוא דוגמה ומופת לילד ערבה והלוואי שהילדים שיהיו לי יהיו כמוהו.
מוסיפה לכם טקסט שכתבנו כמה חברים שביקשו מאיתנו להקריא מיום הזיכרון האחרון.
שבת שלום לכולם, שבת שקטה רק עם בשורות טובות ושכל החטופים יחזרו🎗️🙏🏽❤️
אף אחד לא מכין אותך לאבד חבר.
במדינה שלנו גדלים על מגוון סיפורי גבורה, דוד או חבר שנפלו בקרב. ההורים שלנו שכאבו את האובדן על מישהו קרוב מעולם לא דמיינו שילדיהם יצטרכו לעבור זאת גם. המציאות פשוט השתנתה, אחרי שנים רבות שמלוות בלחימה עצימה נכנסנו לשנים רבות של שקט. שנים שבהן אנחנו נכנסנו למערכת הצבאית והדבר האחרון שעלה בדעתנו היה לאבד חבר. זה פשוט היה נשמע כמו אגדה של פעם. השמות והתמונות שרצים במצגת מדי שנה היו רחוקים מרובנו. רוב התמונות אפילו בשחור ולבן. לחשוב על זה שיתווסף עוד שם, אהוב ומוכר, היה קשה מנשוא.
אף אחד לא מכין אותך לאבד חבר.
אף אחד לא מכין אותך שאחרי אותו יום ארור נקום לאחד קשה אפילו יותר. אותה בשורה שמפלחת את הלב ופוערת בו חור שלא ברור איך ייסגר. חור שטומן בחובו כל כך הרבה- ילדות משותפת, התבגרות משותפת, טיולים, שיחות עמוקות ואינספור חוויות משותפות. אך בנוסף לעבר העשיר יש גם את הכאב הגדול שכל מה שהיה פשוט כבר לא יהיה. לא נמשיך לגדול ביחד, לא נזכה לשתף אחד את השני בחוויות מהטיול הגדול, לא נקבל הזמנה לחתונה שלך והילדים שלך לא ישחקו עם שלנו. מרגיש כאילו העתיד כבר היה כתוב ומוכן כבר לרוץ, כמו תסריט. אך לפתע הוא השתנה ונשמט ממנו חלק אחד גדול. אתה.
אף אחד לא מכין אותך לאבד חבר.
בחודש הראשון לא היה ברור איך משתקמים. הערבה ספגה מכה קשה וכל שם היה כמו אגרוף בבטן כשהפצע ממך לא הספיק להתאחות. היו אומרים לנו "לתת לזה זמן" ו"שהחיים ממשיכים" אך התסכול של להמשיך בלעדיך היה לא אמיתי. אבל הנה אנחנו, חיים לצד הכאב. אותו החור שנפער בלב מתאחה לאיטו אך הצלקת תישאר שם לעד. צלקת בצורה שלך, שתזכיר לנו אותך בכל צעד.
אף אחד לא מכין אותך לאבד חבר. והנה אנחנו כאן, מדברים על אחד משלנו בתקווה שלא נצטרך להכין את ילדנו לאבד חבר.