היי
קוראים לי אורי שוגרמן (שוגי). הייתי עם בודי במכינה בסופה ויחד בחדר בחצי השנה השנייה במכינה.
בהלוויה שלך לא הייתי, אם הייתי אלה המילים שהייתי אומר לך.
אהדי היקר
אני מתגעגע אלייך מאוד.
כשרק היכרנו בתחילת השנה, מלאים במוטיבציה ולהט להספיק וללמוד כמה שיותר בהשראת אחד המרצים החלטנו ללמוד את כל התנ״ך בחברותא.
בחודש הראשון עלינו בכל לילה לגג החדר, לומדים שני פסוקים ונרדמים מעייפות. כבר אז לא הבנתי מה הסיפור שלך, אתה חילוני? אתה מסורתי? למה אתה יודע לקרוא עם טעמים תימניים?
מיותר לציין שמהר מאוד ויתרנו על החלום, אך החברות המשיכה והתגבשה כשהתאמנו ביחד לגיבוש, אפילו היה לנו לו״ז בגוגל ״הלוז של שוגי ובודי״.
כמו בלימוד גם באימונים אתגרת אותי להשתפר ולהוציא מעצמי את המירב.
סיפור מיוחד שעולה לי בכל פעם שאני נזכר בך הוא על ההרצאה שעשית בגיבוש. כולם התכוננו והכינו הרצאה על נושא משמעותי, סיפור שקרה להם ובתכלס סיפור שיוציא אותם טוב. מחוסר הכנה מראש או מהשובבות האופיינית לך החלטת לספר פרק מהסדרה ״אוואטר״ וללמד עליה מוסר השכל. גם בסיטואצית מבחן מלחיצה מצאת את האומץ לצחוק ולעשות שטויות.
כשנגמרה השנה התרחקנו, למה אחי? למה התרחקנו?
החיבוקים החזקים והארוכים שאפיינו כל מפגש שלנו במכינה עם כל מפגש הפכו פחות ופחות חבריים.
עד היום התשובה לא ברורה לי.
ואין רגע שמכין אותך לאבד חבר. המחשבה עלייך תמיד תלווה בעצב גדול ותחושת אכזבה שלא הייתי חלק מהחיים שלך בשנתיים האחרונות.
השיר של מתי כספי ״איך זה שכוכב״
מזכיר לי אותך.
״איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם
אני לא הייתי מעז
ואני, בעצם, לא לבד.״
אתה הכוכב, החופשי.
כמה מעז להיות מי שאתה, להביע את עצמך, להיות חופשי.
״אני לא הייתי מעז״.
אתה מזכיר לי להיות מי שאני רוצה להיות ולבטא את הרצון העליון שלי בעולם.
תישאר בשבילי סמל החופש והעוז.
אוהב המון ומתגעגע כל כך
אורי.
