היי, קוראים לי איתן דינר
ואני בן משק בקיבוץ סופה
את בודי הכרתי במהלך שנת המכינה שלו בסופה. בודי לא היה חונך שלי או משפחה מאומצת שלי. אבל החיבור בנינו היה חזק מאוד ונשארנו בקשר טוב גם אחרי שנת המכינה שלו. הנה כמה מילים שכתבתי לו❤️:
"ורק משני מילים אני הכי פוחד, הראשונה היא שם והשניה נהרג" זה השיר שהתנגן ברדיו בזמן שקיבלתי את ההודעה הנוראית הזאת. בדרך לאילת עוד מנסים להבין מה עברנו. בנסיעה, לא פתחתי אף הודעה, אבל קבוצה אחת עם עשרות הודעות של "זה לא אמיתי" "אין מצב" "הלב נשבר" הבנתי שזה חריג. זו הייתה קבוצת הוואטסאפ של הנעורים בקיבוץ. אני גולל למעלה ורואה את התמונה שלך. נכנסתי לשוק מטורף. חצי שעה שלא הצלחתי להוציא מילה מהפה. באיזשהו שלב הצלחתי להשחיל את צמד המילים שלא יוצאות לי מהראש "בודי נפל" אחי היקר, את החוויות שלי ושלך אני לא אשכח אף פעם. את הטיולים לפרדס, הפק"ל קפה בשקיעה בתצפית מול רפיח. את הישיבות בלילה עם כחון, דרבוקה ושירים בתימנית שהיינו מזייפים ביחד כי שנינו "מנחגנה" השיחה האחרונה שלי ושלך הייתה כשבוע לפני האסון. כמו שיחת סיכום, שיחת פרידה, שיחה ארוכה כזאת אבל שעברה בכיף. בודי, היית איש של נתינה. רצון לעזור עובד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, תמיד משלים מניין שחסר ואפילו מצליח לסחוב איתך עוד חמש חבר'ה שיבואו לעזור. השמח שהיית עושה לנו. החיים שהכנסת לקיבוץ. שמחזור ד' הגיע לקיבוץ. היה מכיניסט אחד שתפס לי את העין על הדקה הראשונה שראיתי אתכם. צעירים כאלה עוד לא מבינים מה אתם עושים בחור הזה. מכיניסט אחד עם סנדלי שורש ושיער חום-שחור שהשאיר חותם בלב של הרבה הרבה אנשים. בשיחה האחרונה שלנו דיברנו על הבר מצווה שלי. איך אמרת שאתה מבטיח שאתה תוציא אישור ותגיע. קיימת את ההבטחה שלך. שקראתי בתורה, שחגגנו אחר כך ובכללי מאז שקיבלנו את ההודעה הרגשתי אותך איתי כאילו אתה עומד לידי. אני בוחר לא לזכור אותך בבכי, אלא לזכור אותך בחיוך, בהומור ובשמחה. אני רוצה להודות לך. להודות לך על הדמות אח שהיית לי במשך השנים שהכרנו בהם, על החבר שהיית, על האדם שהיית, על מי ומה שהיית לקהילת סופה ולנעורים בפרט.
"עם חצי חיוך, עלית למעלה, מליון כוכבים. בשמיים תופסים את הצבע שלך בעניים. תן רק עוד שניה אחת, לומר לך, שלום..."
תשמור עלינו מלמעלה אחינו. אוהב אותך ומתגעגע אליך. וכשאתה עף בשמיים תעצור מדי פעם להגיד שלום.
שלך תמיד
איתן