היי, קוראים לי אייל סמט ואני חבר של בודי מהיחידה.
משתף פה במשהו שכתבתי לו…
—————————————————
מכתב פתוח לבודי
בודי.
היום שוב חלמתי עליך.
חלמתי שאנחנו מדברים, שיחה אחרונה. איכשהו ידעתי שזה חלום, ושהזמן שלי איתך קצוב. ניסיתי לגמוע אותך בפעם האחרונה, להסתכל כמו שצריך בפנים שלך, בחיוך שלך. הכל היה חד ומציאותי כל כך. וביקשתי ממך סליחה. שוב ושוב. סליחה שזה היית אתה. ואתה רק מחייך בקלילות וצוחק, לא אומר שום דבר, ואני מסתכל עליך ומנסה נואשות לשאוב כל הבעת פנים או זיכרון, משהו שישאר איתי. כי אני יודע שהסוף קרוב.
ואז התעוררתי. עם מחנק בגרון. ותחושה שמשהו בעולם לא כשורה. משהו לא מסתדר. ואז, כמו בהרבה בקרים לאחרונה, המציאות חזרה אליי בבום. אתה לא פה. ולא תהיה. לא נדבר שוב, לא נצחק. את החיוך שלך אני לא אראה שוב לעולם.
מצחיק התת מודע הזה. הוא באמת יודע הכל.
כי מה לא הייתי נותן בשביל שיחה אחרונה איתך אחי. הייתי מספר לך שמאז שהלכת כואב לי כל כך. פיזית. שבאיזשהו מקום אנחנו קצת מכחישים את העובדה שאתה מת, כי מלחמה וזה, כי נכנסים לעזה ויוצאים ולמי יש זמן להתעסק במה שהיה כשאפשר למות מחר. ומתו עוד מלא אנשים ו…
…וקל יותר להאמין שיצאת לטיול הגדול קצת מוקדם. שארזת תיק, שהכרזת שנמאס לך מהיחידה ושאתה עובר לאתגר הבא. אתה הרי כזה נווד, בטח יש לך חברים בדרום אמריקה או במזרח להיזרק אצלם. ובכל הוסטל שתגיע אליו ישר תכיר את הבעלים, והוא יתאהב בך כמו כולם…
קל יותר להאמין. ואני חושב שלא הייתי מסוגל לקבל את העובדה שאתה כבר לא איתנו אם היו מספרים לי. כי זה אתה.
**
בשישי באוקטובר סגרנו שבת ביחידה. צוות כונן סטנדרטי, 11 לוחמים. נסענו לבריכה ושתינו קפה. הקפצות. כדורעף. אימון. היחידה - ריקה כמעט לגמרי - הייתה שקטה לחלוטין. מסוג השבתות שמחפשים להעביר בהן את הזמן. קצת סתלבט איכותי בערב והולכים לישון.
7:02: ״דיווח לא מאושר על היתקלויות קרקעיות לאורך הגבול״ (הודעה שהועברה)
״תתכוננו לחגיגה״
זאת הייתה ההודעה הראשונה שנכתבה בקבוצת ווצאפ של הצוות כונן של אותה שבת.
בודי כתב אותה.
7:45: אנחנו על המסוק.
בלאגן. צפוף. האווירה לחוצה. חלקי מידע מתחילים להגיע אלינו. מישהו אומר ששלחו לו מיקום בווצאפ של איזו מסיבה. ושיורים עליהם. קסלר אומר שטסים לבארי, שיש שם חדירה של מחבלים. הכל כל כך רציני פתאום. ואז…
בודי שולף את הטלפון ומצלם סלפי.
על מסוק, בדרך לפאקינג בארי, הוא שולף את הטלפון וצועק לי לחייך. עושה פרצוף ומצלם.
זה מסוג הדברים שבודי עושה, שאתה בהתחלה מעקם את האף (״אחי נו לא מתאים עכשיו״) ואז נאלץ לזרום איתו, כי הוא כובש אותך עם ההתלהבות שלו. הקונטקסט מעולם לא הטריד אותו יותר מדי.
9:20: נכנסנו למארב.
דרור חטף כדור. אני ודביר כבר מטפלים בו. השאר נלחמים על החיים של כולנו. דרור מתחיל לצרוח שהוא חייב מים, אני מנסה להרגיע אותו אבל הוא בשלו. צועק ומתפתל. פתאום משום מקום נדחף לו לפה צינור מים. אני מרים את המבט ורואה את בודי משקה את דרור, שלאט לאט נרגע…
מעמיסים את הפצוע על אלונקה ומתחילים לסגת. מספיקים ללכת כמה עשרות מטרים וחוטפים מארב שני מאותו כיוון. מורידים את האלונקה במקום בטוח. בודי, שהיה תחת האלונקה, בפעולה האחרונה בחייו, מוריד אותה ורץ לכיוון המחבלים.
ואז, כמו בהילוך איטי, הוא נופל במקום.
והכל נהיה שקט לרגע.
ואין מחבלים.
ואין צעקות.
ואין דם.
יש רק ילד יפה אחד, מחופש לחייל, ששוכב לו בשלווה על הגב.
"החול יזכור את הגלים, אבל לקצף אין זוכר.
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר.
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה
לא ימחה
הכל ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו
הידידות, האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
הנעורים שבאו פתע אל סופם"
תודה על הידידות, בודי. תודה על האהבה.
כבר חמישה חודשים שאני קם עם מחנק בגרון. שמשהו בעולם הזה לא מסתדר לי.
חמישה חודשים שבהם החיוך שלך, שמשתקף מהתמונות, חותך לי בבשר.
ואני, אני מת שמישהו כבר יעיר אותי מהחלום הזה.
ויגיד לי שנסעת לדרום אמריקה.